חרדה אצל מתבגרים: מתי זה חלק טבעי מההתבגרות ומתי כדאי לפנות?

האינדיקציה היא לרוב מידת התפקוד.

בני נוער לא תמיד יגידו שהם חרדים. כאשר החרדה גורמת להימנעות מבית הספר, חברים, נסיעות, שינה או פעילויות שבעבר עשו, כדאי לברר.
גם תסמינים גופניים חוזרים (כאבי בטן או ראש), התקפי חרדה או צורך מתמשך באישורים יכולים להיות חלק מהתמונה, ומצריכים בירור.

אין סימן יחיד שמוכיח שמדובר בהפרעת חרדה. כדאי לשים לב לשינוי ביחס למתבגר עצמו: האם הדאגה חולפת אחרי אירוע מסוים, או הולכת ותופסת מקום גם בימים רגילים? האם נשאר מקום לחברים, ללמידה, למנוחה ולהנאה? מצוקה משמעותית ראויה להתייחסות גם כשהציונים עדיין טובים.

תסמין גופני אינו צריך לקבל אוטומטית הסבר של חרדה. כשיש תלונה חדשה או חוזרת, אפשר לפנות לרופא הילדים או המשפחה כדי לברר מה דורש בדיקה.

איך להתחיל שיחה עם בן הנוער?

עדיף לא ״לגשת ישר לעניין״ ולשאול את הנער/ה אם הם חרדתיים.
כדאי להתחיל ממה שרואים, ולסמן את זה. ״אני רואה שקשה לך יותר לישון״, ״אני רואה שאת מאד עמוסה בזמן האחרון״, ״אני שמה לב שיותר קשה לך לאחרונה לצאת מהבית״.

אחרי שפותחים את השיחה, חשוב להשאיר מקום לתשובה. אפשר לשאול ״מה הכי קשה בזה?״ או ״מה היית רוצה שאבין?״. לא חייבים להגיע מיד לפתרון, ולא צריך להתווכח אם הפחד מוצדק. משפט כמו ״אני רואה שזה מכביד עליך, ונחשוב יחד מה יכול לעזור״ יכול לפתוח שיחה נוספת.

מה אפשר לעשות כהורים

• להקשיב בלי לבטל: אמירות כמו ״אין לך שום סיבה לפחד״ עלולות לסגור את השיחה. נסו להבין את החוויה לפני שמציעים פתרון.
• לשמור על עוגנים יומיומיים: שגרה צפויה, זמן למנוחה ושיחה על שינויים מתקרבים יכולים לתמוך בהתמודדות. הם אינם תחליף לבירור כשהקושי משמעותי.
• לברר מה קורה במסגרת: בשיחה עם המתבגר אפשר לחשוב מי בבית הספר יוכל לסייע ומה נכון לשתף.
• לא להפוך את המצב למאבק: לפני שלוחצים להיכנס למצב מפחיד, כדאי להבין מה מקשה ולדון בצעד מתאים. אם ההימנעות מתרחבת, כדאי לבנות תוכנית בעזרת איש מקצוע.

מתי לפנות ואיך להתכונן

כדאי לבקש עזרה כשהחרדה נמשכת, מחמירה או מצמצמת את החיים, וכאשר ניסיונות התמיכה בבית אינם מספיקים. אפשר להתחיל אצל רופא המשפחה או הילדים, או להתייעץ עם איש מקצוע בבריאות הנפש שעובד עם בני נוער.

לקראת הפגישה, הכינו תיאור קצר של תחילת הקושי, המצבים שמעוררים אותו, דברים שנמנעים מהם והשפעתו על שינה, לימודים וקשרים. ציינו תלונות גופניות, טיפולים קודמים ותרופות אם יש. כדאי לשאול גם את המתבגר מה הוא רוצה לקבל מהפגישה ומה הוא חושש שיקרה בה.

אם יש חשש לפגיעה עצמית או סכנה מיידית, יש לפנות בדחיפות להערכה מקצועית. במקרה של סכנה מיידית אפשר לפנות לחדר מיון, ולא להמתין לתור שגרתי.

אילו אפשרויות טיפול קיימות

ההמלצה תלויה בסוג הקושי, בחומרתו, בגיל ובהעדפות המתבגר והמשפחה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי, CBT, הוא אחת הגישות המקובלות לטיפול בחרדה. במקרים מסוימים נשקל גם טיפול תרופתי במסגרת הערכה ומעקב רפואיים. עצם הפנייה לבירור אינה קובעת מראש איזה טיפול יידרש.

אפשר לשאול את איש המקצוע מה מטרת הטיפול, כיצד ההורים יכולים לעזור ואיך ייבדק השינוי בתפקוד ובמצוקה.