בזמן מלחמה או תקופה ביטחונית מתוחה, טבעי להיות דרוכים יותר, לבדוק חדשות בתדירות גבוהה, לדאוג לאנשים קרובים ולהתקשות להירדם.
השאלה הקלינית מתחילה כאשר מערכת ההגנה ממשיכה לפעול בעוצמה גבוהה גם כשאין סכנה מיידית, וכשהיא מתחילה לצמצם את החיים.
מה יכול להיות תגובה נורמלית?
אחרי אירוע מפחיד או בתקופה של איום מתמשך יכולים להופיע דריכות, מתח, דאגה, קושי זמני בריכוז, שינויים בשינה ורצון להיות קרוב יותר למרחב מוגן או למשפחה.
הקושי בישראל הוא שהאיום אינו תמיד אירוע קצר שחלף. לצערנו אנחנו כבר שנים עוברים ממלחמה למלחמה, וכאשר המציאות ממשיכה להיות לא יציבה, קשה להגדיר רגע שבו אמורים להירגע.
לכן לא מספיק לשאול אם הפחד הגיוני.
צריך לשאול מה הוא עושה לתפקוד.
מתי הפחד מתחיל להיראות כמו הפרעת חרדה?
כשמתחילה דאגה מתמדת שקשה לשלוט בה, התקפי חרדה, הימנעות מפעילויות רגילות, הפרעת שינה משמעותית וקושי להתרכז בדבר אחר מלבד הפחד.
שני המדדים החשובים הם המשך והפגיעה בתפקוד.
שאלו את עצמכם:
- האם אתם נמנעים לצאת מהבית גם כשאין התראות ביטחוניות?
- האם השינה נפגעה לאורך זמן?
- האם רוב היום מתארגן סביב בדיקות ממ״דים, חדשות או בדיקות ביטחון אחרות?
- האם קשה לעבוד, ללמוד או לטפל בילדים בגלל החרדה?
- האם הגוף נמצא שוב ושוב במצב של דופק מהיר, רעד, קוצר נשימה או מתח קיצוני?
מתי כדאי לפנות לעזרה?
אם הסימפטומים נמשכים, מחמירים או מפריעים באופן משמעותי, כדאי לפנות לאיש מקצוע.
טיפול בחרדה יכול לכלול פסיכותרפיה, כלים התנהגותיים ולעיתים טיפול תרופתי.
ההחלטה תלויה בסוג החרדה, בעוצמה, במשך, במצבים נוספים ובהעדפות המטופל.
פנייה לעזרה אינה אומרת שהפחד לא מוצדק. היא אומרת שהמחיר שהגוף והנפש משלמים נעשה גבוה מדי, ושכדאי להחזיר יותר שליטה.
ומה לגבי ילדים?
אצל ילדים חרדה לא תמיד מתבטאת באמירה ״אני מפחד״.
היא יכולה להתבטא ככאבי בטן, סירוב ללכת לבית הספר, צורך מוגבר להישאר עם ההורים, קושי בפרידה או ללכת לישון לבד, עצבנות, קושי להירדם או שאלות חוזרות על סכנות ועל בטיחות.
גם כאן חשוב להסתכל על שינוי ביחס לעצמם, משך ופגיעה בתפקוד.