בשנים האחרונות יותר ילדים ומבוגרים מקבלים אבחנה על הספקטרום האוטיסטי.
קל לפרש את המגמה באחת משתי דרכים קיצוניות: או שיש עלייה דרמטית בשכיחות האוטיזם (משלל סיבות בלתי מבוססות), או שמדובר בטרנד אבחוני.
המציאות היא כמובן מורכבת יותר, וכדי להבין אותה צריך להפריד בין מספר המאובחנים, לבין השאלה כמה אנשים עם המאפיינים האלה היו באוכלוסייה מלכתחילה.
גם במבט לאחור לשנים עברו, ניתן לזהות מקרים רבים שלא אובחנו, וילדים רבים לא קיבלו את העזרה להם היו זקוקים.
אז למה רואים יותר אבחנות?
נתחיל מהסוף- אין תשובה אחת. ישנם כמה גורמים מרכזיים שיכולים להסביר את העלייה: שיפור בכלי האבחון, הרחבה של ההבנה לגבי האופן שבו אוטיזם יכול להתבטא (הפיכתו ל״ספקטרום״ רחב), ועלייה במודעות של הורים ואנשי חינוך לסימנים מוקדמים.
ככל שהמערכת לומדת לזהות מצבים עדינים ומגוונים יותר, יותר אנשים מגיעים להערכה.
גם הנתונים העדכניים של ה-CDC מדגישים את ההשפעה של מערכות זיהוי.
בדוח שהתפרסם ב-2025, כ-1 מכל 31 ילדים בני שמונה זוהה עם אוטיזם במדגם של 16 קהילות בארצות הברית על בסיס נתוני 2022.
למה בכלל צריך איבחון? ״פעם לא היה את זה, וכולנו גדלנו בסדר״.
ישנן מספר סיבות, חלקן מהותיות וחלקן אדמינסטיביות.
- איבחון מדוייק יכול בראש ובראשונה להסביר הרבה מהקשיים שאדם חווה במהלך חייו. לעתים דברים בסיסיים יכולים להיות פשוט אי הבנה, כמו למשל ריבים מרובים שמקורם בחוסר הבנה של סיטואציות בינאישיות בסיסיות. קושי בהתארגנות, נוקשות מחשבתית. הבנת המצב היא צורך יסודי עבור משפחות רבות.
כך, אבחון מדויק יכול לאפשר התאמת תמיכה לצרכים של האדם במקום לנסות להסביר במשך שנים למה דברים מסוימים קשים לו יותר. - אצל ילדים, זיהוי מוקדם עשוי לאפשר התערבות מוקדמת, התאמות חינוכיות והדרכת הורים.
אצל מתבגרים ומבוגרים, עצם ההבנה יכולה לתת מסגרת לחוויות חברתיות, חושיות ורגשיות שנראו קודם כמו כישלון אישי. יש גם יתרון בהפחתת אי הוודאות.
משפחה שמבינה מה עומד מאחורי קושי יכולה לקבל החלטות מדויקות יותר לגבי טיפול, מסגרת, ציפיות והנגשה. - מסגרות החינוך מאפשרות התאמות רבות לילדים על הרצף האוטיסטי, בין אם בכיתת תקשורת או בהתאמות בתוך כיתה רגילה.
- מיצוי זכויות מול גופים כגון הביטוח הלאומי, קבלת קיצבאות ועוד.
אוקיי, אבל איפה הסיכון שבאיבחון יתר? מה החסרונות שבאיבחון?
ברמת המאקרו, ככל שהמודעות עולה, כך עולה גם החשש מאבחון יתר או מהפיכת כל שונות אנושית בסיסית לאבחנה.
למתן האבחנה יתרונות וחסרונות, כמו בכל דבר, וחלק מהחסרונות כוללים סטיגמה חברתית ותיוג.
לכן, המטרה אינה לזהות כמה שיותר אנשים, אלא לזהות נכון.
אבחנה טובה מתייחסת לדקויות, והיא נשענת על היסטוריה התפתחותית, תפקוד חברתי ותקשורתי, דפוסי התנהגות ותחומי עניין, ולעיתים כלי הערכה מובנים.
זו עוד סיבה לעבוד בזהירות, להסביר את הממצאים ולתת מקום לשאלות.
אז לסיכום, האם העלייה באיבחון היא בעצם טרנד?
קשה לענות על השאלה הזו באופן פשטני. זו אחת השאלות הנדונות והנחקרות בתחום כיום. העלייה משקפת לפחות בחלקה שינוי במודעות, בקריטריונים, בנגישות ובאופן שבו מערכות מזהות אוטיזם.
במקביל, המחקר ממשיך לבדוק גורמים נוספים.
לכן עדיף להימנע גם מהנחה שכל העלייה באיבחון היא אמיתית במובן הביולוגי, וגם מהנחה שמדובר באופנה.
למשפחה שמגיעה לבדיקה, השאלה החשובה ביותר אינה מה קורה בסטטיסטיקה העולמית.
השאלה היא האם ההערכה עוזרת להבין את האדם, ואם האבחנה משרתת אותו ומשנה לטובה את היכולת לתת לו תמיכה מותאמת,
וכך להשפיע לטובה על מהלך חייו.